מאמרים בנושא הפרטה עבודה ופרנסה


"את יודעת", הוא אומר בעצב, "אנשים עושים פשעים בכוונה תחילה. עורמים תיקים פליליים, מרמים, גונבים. אבל בסיכומו של יום קיימת לפניהם אפשרות לחנינה. ואם לא, הם מרצים את העונש ואז יוצאים לחופשי לבנות את חייהם מחדש. הפחד שלי הוא, שאנחנו לא נצא לחופשי אף פעם. אנחנו, שנקלענו למציאות הזאת בתום לב, שלא פגענו באיש, בוודאי לא בכוונה, לא זכאים לזה שיום אחד מישהו יבוא ויגיד, בואו נגמור עם הדבר הזה שגומר את החיים שלכם ושל הילדים שלכם. אין אף אחד שייתן תקווה לחזור לחיים מחדש".

"הדבר הזה", שעוצר את חייהם מלכת הוא חוב לבנק ולחברת כרטיסי אשראי. חוב שאנשים חרוצים כמותם לא היו אמורים להיקלע אליו, אבל הנסיבות גרמו לו. חוב שלפני שנים ספורות היה 200 אלף שקל והאמיר ל–600 אלף שקל כיום - אף על פי שהם משלמים בעבורו להוצאה לפועל סכום ניכר בכל חודש. החוב, כך נראה, לא יקטן לעולם כי בפועל הם משלמים רק את הריבית.

הוא בן 67 והיא בת 66, בני קיבוץ בעמק יזרעאל. את שמם לא ניתן לפרסם שכן בנוסף לארבעת ילדיהם הם אימצו לחיק משפחתם עוד שני ילדים, יוצאי אתיופיה, שהם קטינים עדיין. בתקופה שבה החיים התנהלו יפה שניהם עבדו במשרות מלאות וכילכלו בכבוד את משפחתם. הם בחרו להציל את שני התינוקות ולהשקיע בהם, והם אכן גדלו לתפארת. לא מגיע לבני המשפחה הזאת לחיות בפחד הכלכלי הקיומי שהם חיים בו.

צילום: טלי מאייר

הכל התחיל כשהקיבוץ נכנס להפרטה, הם מספרים. כשאתה חי בקיבוץ שיתופי, הכל עובר דרך הקיבוץ - בתי הספר, האוכל, החשמל, ויש תשלום שנתי לחברים לפי גודל המשפחה וההכנסה. אבל כשהקיבוץ עובר להפרטה, כל האחריות הכלכלית עוברת אל החברים, והשינוי דרמטי. "משמונה נפשות בקיבוץ שיתופי נהפכנו לשמונה נפשות בקיבוץ פרטי, עם משכורות נמוכות מאוד". לפתע נאלצו לממן בתי ספר אזוריים באלפי שקלים לששת ילדיהם. רצה הגורל, והאב עבר תאונת עבודה במפעל שבו עבד. 15,000 שקל הוא קיבל כפיצויים, אבל איבד את היכולת לעבוד לתקופה ממושכת. גם אחרי שעבר ניתוחים והחלים הוא לא התקבל בחזרה לעבודה במפעל הקיבוצי. אחרי ההפרטה כבר היה הכל כרוך במכרזים, שאותם, במצבו, לא עבר. גם בקיבוצים שכנים ובמקומות מחוץ לאזור לא הצליח לקבל עבודה בגלל גילו ומצב בריאותו.

וכך הם מצאו את עצמם חיים מהמשכורת של רעייתו, אחות מוסמכת בעלת ותק וניסיון, אבל שכרה מסתכם בלא יותר מ–4,500 שקל בחודש. "פניתי לשוק הפרטי, אני אקדמאי עם ניסיון, דובר שפות, אבל כבר לא קיבלו אותי. מאז אנחנו חיים מהמשכורת של אשתי, ואני מקבל 2,800 שקל, שהם רשת ביטחון של הקיבוץ. אי אפשר ככה להחזיק בית ובית ספר. ואז פתאום יש מינוס בבנק, והבנק אומר, קח הלוואה ואז תכסה את החוב. והדברים מתגלגלים, והם מציעים עוד אחת ועוד, עד שאנחנו רואים שאנחנו לא מצליחים לעמוד בזה יותר והכל מתנפח לממדים שלא הכרנו. אם רק היתה לי עבודה, איכשהו היינו מתגלגלים". אבל הדבר היחיד שיש עכשיו הוא הוצאה לפועל ודלת סגורה בבנק.

ב–2004, כשסכומי התביעה מהבנק כבר היו קשים מנשוא, ביקשו בני הזוג להיכנס להליך של פשיטת רגל. אך בדיון בבית המשפט על צו הכינוס נפסק, שעליהם לשלם 4,000 שקל בחודש עד שידונו בפשיטת הרגל. הם לא היו יכולים לעמוד בסכום הזה. עוד ועוד סנקציות הוטלו עליהם, ישירות ועקיפות, גם על זכויותיהם העתידיות בקיבוץ. ובכל אותה עת הם מתמודדים עם ילד מאומץ אחד בחינוך המיוחד ואחר החולה בסוכרת קשה, מנסים לא להחסיר מהילדים דבר, אבל מתקיימים בקושי. אחרי ערעור נקבע בהוצאה לפועל, שהם ישלמו 1,350 שקל בכל חודש. אלא שבאופן כזה החוב רק גדל וגדל, ולמעשה אין נקודת סיום לתשלומים. אין להם כסף לממן ייצוג משפטי, ושנים הם מתנהלים לבד בעולם הסבוך הזה.

נקודת האור היחידה הגיעה בעזרת רוני ליבנה, מנהלת "קו הידידות". ליבנה חיברה ביניהם לתוכנית "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין. שבמסגרתה עורכי דין מן השורה הראשונה מעניקים ייצוג משפטי בלא תמורה למי שאינם יכולים לממן ייצוג כזה וגם אינם עומדי בסף הסיוע המשפטי שמעניקה המדינה. אחד מאלה הוא עו"ד חן בן עמרם, והוא חידש את בקשת פשיטת הרגל בעבורם. כעת הם ממתינים לתשובת המדינה. בינתיים הם מנסים לגייס 6,000 שקל - הסכום שהמדינה דורשת בעבור זכותם לפשוט רגל. נראה, כי בכל מקום עוד חומה ניצבת מולם.

בכוח בית המשפט בהמלצת הכונס הרשמי של המדינה לתת להם "הפטר", החנינה שהאב מקווה לה, אך אין סימן לכך שזה יקרה. "אין מישהו שיקום ויגיד, חברים, כל כך הרבה שנים אתם סוחבים את זה, בואו ניתן לכם צ'אנס. לא פגענו באיש. הסתבכנו עם הבנק, נכון, אבל לא עם שום אדם פרטי. אנחנו לא השוליים של החברה, אנחנו נותנים חינוך טוב לילדים, צבא, שנת שירות, כל מה שאפשר לתת. אז אולי מגיע לנו שבאיזשהו יום יגידו לנו זהו, מספיק לענות אתכם, מספיק".

orlyv10@gmail.com