מאמרים בנושא הפרטה עבודה ופרנסה

האם בתי ספר דמוקרטיים מנציחים את הפערים בחברה? מה ניתן ללמוד מהשיעור של יעל ביבר־אביעד

שיטות הלימוד אינן מתאימות לכל ילד וקשות לשכפול, העלויות מופרכות והאידיאולוגיה מסווה אפליה ואי שוויון. כל אלה — כמו גם חשיפתו של סוד משפחתי גדול — הובילו את יעל ביבר־אביעד, שהקימה וניהלה בית ספר דמוקרטי בתל אביב, לעבור מהפך תפיסתי קיצוני. היום היא מלמדת בבית ספר ציבורי בחולון ומאמינה שההפרטה, ולא הממסד, היא הסכנה הגדולה ביותר לחינוך בישראל

הילו גלזר           צילום: תומר אפלבאום

16.07.2015 06:00

שמור172תגובות3021שתף בפייסבוק

לפני כעשור, כאשר יעל בּיבּר־אביעד הקימה, כמעט לבדה, את בית הספר הדמוקרטי "קהילה" בתל אביב, על אפו ועל חמתו של הממסד, היא יכלה לראות בכך המשך ישיר למיתולוגיה המשפחתית של אביה, שאול ביבר, שהיה מראשוני הפלמ"ח — כאילו גם בעורקיה מפעמת אותה רוח של חלוציות ויזמות. "אני בטוחה שלקחתי ממנו משהו מהדרייב לחצוב נתיב בדרך לא סלולה, ובהקמת הדמוקרטי חשבתי שזה המעשה הכי חתרני ואמיץ. בדיעבד הבנתי שזה הכי לא. באתי ממקום שבו חשבתי שמשרד החינוך הם הרעים. אבל מאז עברתי תהליך, החברה הישראלית עברה תהליך מקביל, והיום אני מבינה שהאויב האמיתי הוא ההפרטה".

 

כך, בשעטה ובתנופה, מסכמת ביבר־אביעד את תמצית המהפך התפיסתי שחל בה, והיא עושה זאת כבר בפתח פגישתנו, כמו כדי לפרוק משא כבד מעל לבה. לאפיזודה של "קהילה", בית ספר פרטי בעל אופי אליטיסטי למדי, היא מתייחסת בדיעבד במונחים של "עוולה חברתית שאני ממרקת מדי יום". היום היא יודעת לנסח באופן רהוט, מנומק ואוטוסטרדי את הסתייגותה מן החממה שהקימה. אבל בזמן אמת ההתפכחות היתה הדרגתית ומקוטעת בהרבה, "כמו תהליך של יציאה לשאלה, שבו קול מתחיל לנקר בך עד שאי אפשר יותר להשתיק אותו".

  יעל ביבר־אביעד מול בית ספר "החדש" בחולון. מצטערת שהקימה בית ספר פרטיתומר אפלבאום

 ביבר־אביעד, בת 52, נשואה לאבנר, מהנדס תוכנה בגוגל, ואמא לשלושה. לא היה לה כל רקע בחינוך לפני שצללה להרפתקת בית הספר הדמוקרטי — היא בעלת תואר ראשון בצילום מבצלאל ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מה שהניע אותה לפעול היה החיפוש אחר מסגרת הולמת לבנה הבכור, שעמד לעלות לכיתה א'. "היה לי ברור שאני לא שולחת אותו לבית ספר רגיל", היא אומרת. "הורים רבים מנווה צדק שולחים את הילדים לדמוקרטי הפתוח ביפו, וגם אני התעניינתי בזה, אבל התברר לי שהביקוש הוא פי שלושה מההיצע ואין לנו סיכוי ממשי להיכנס. הבנתי שאין ברירה, שצריך להקים בית ספר, והודעתי לבעלי שבמשך שנה וחצי לפחות אני לא מביאה משכורת. אני זוכרת שדיוושתי הביתה ואמרתי — היום הוא היום הראשון בשארית חיי".

 ביבר־אביעד פירסמה מודעות באינטרנט, זימנה הורים מתעניינים לישיבות בביתה והחלה באיתור ראשוני של אנשי צוות ושליחתם להכשרות. אלא שהתעוזה והרוח החלוצית נתקלו בכתף קרה של עיריית תל אביב, שמהרגע הראשון הודיעה כי לא תפרוס חסות על הגרעין המתגבש, שכן גם כך מסתמנת אינפלציה במסגרות החינוך הייחודיות בעיר ופתיחת מוסד חדש עלולה לדלל את בתי הספר הקיימים ולהחלישם. את ביבר־אביעד זה לא שיכנע. "הזכות לחינוך ילדיך על פי השקפתך מעוגנת באמנת זכויות האדם של האו"ם", אמרה לאתר וואלה! ב–2005 והתרעמה על כך שהחינוך החרדי נהנה מזכות זו, אבל "כשמדובר בי ושכמותי" היא מופרת והכריזה כי בית הספר ייפתח כמתוכנן — "יהיה מה שיהיה".

 העדר התמיכה מצד העירייה סתם את הגולל על האפשרות שבית הספר יזכה להכרה רשמית ממשרד החינוך, וגם את המבנה הנבחר, ברחוב ברנר, איתרה קבוצת ההורים באופן עצמאי. בית ספר "קהילה" נפתח ב–2005, עם 52 תלמידים, וביבר־אביעד, באופן טבעי, מונתה למנהלת. "זה היה הטייטל הרשמי שלי, אבל בפועל שימשתי בהתחלה גם כשוערת, אחות, מזכירה ומנקה. היינו מאוד חזקים באידיאולוגיה, ואז נחבטנו אל קרקע המציאות".

 החבטה העיקרית היתה הסירוב של משרד החינוך להעניק לבית הספר רישיון בנימוק שאינו עומד בדרישות תוכנית הליבה, המגדירות את היקף שעות הלימוד בכמה מקצועות יסוד. מנגד, הטענה העיקרית של "קהילה" היתה שתוכנית הליבה דווקא נלמדת, אך לא לפי הכללים המקובלים בבתי הספר הרשמיים. זאת משום שבבית הספר פועלים כמה "מרכזי למידה", שבהם בוחרים התלמידים לבקר במשך יום הלימודים, במקביל לשיעורים הפרונטליים. הכוונה היא ל"מרכז שפה", המיועד לקריאה ולכתיבה, כמו גם למרכזים לאנגלית, למדעים, לאמנות, לספורט ולמוזיקה. אפילו חצר המשחקים הקטנה הוגדרה "מרכז למידה". עם הטיעונים הללו עתר בית הספר לוועדת ערר, שבראשה עמד השופט בדימוס דן ארבל. פסיקתו, שניתנה בשלהי 2007, היתה ניצחון חד ומהדהד ל"קהילה". "רשאי משרד החינוך להתנות תנאים ברישיון לעניין תוכנית הליבה כל עוד לא ייפגעו תנאים אלה פגיעה ממשית בעצם הרעיון העומד ביסוד שיטת בית הספר הדמוקרטי", נכתב בהחלטה, שמשמעותה כי תוכנית הליבה מבטאת בראש ובראשונה עיקרון, אך לא מכתיבה מבנה קשיח של לימודים בעברית, באנגלית או במתמטיקה. ביבר־אביעד חגגה: "משרד החינוך מאובן ומפחד לאבד שליטה, אבל הישועה באה מהצד המשפטי, שמנער את המערכת", אמרה ל"הארץ" בינואר 2008.

 היום היא נשמעת אחרת. "בדיעבד, אני בהחלט יכולה להבין למה העירייה ומשרד החינוך לא נותנים אישור אוטומטי לכל קבוצת הורים שמבקשת להקים בית ספר. במובן הזה הם לוקחים על עצמם תפקיד חברתי חשוב. מערכת החינוך בישראל תמיד היתה יחסית ריכוזית, וכשבוחנים את זה ממקום לא ציני מבינים עד כמה החינוך הממלכתי ייצג תפיסת עולם סוציאליסטית, ומה היה קורה אלמלא כן".

 אף על פי שבמבט לאחור ביבר־אביעד מצטערת שהקימה בית ספר פרטי, שהלימודים בו כרוכים בתשלום שנתי של כ–15,000 שקל, אין בה חרטה על כך שנאבקה כדי שבנה הבכור, היום בן 16.5, ייהנה מחינוך דמוקרטי ועל כך שבהמשך רשמה לאותו בית ספר גם את בנותיה התאומות, היום בנות 13. "יש משהו מאוד חיובי בכך שבשנים הראשונות מאפשרים לילד רק לשחק, והוא בהדרגה ממצה את זה באופן טבעי, נכנס לשיעור ואז לעוד שיעור. אני עדיין חושבת שהעובדה שבדמוקרטי לא אונסים את הילדים ללמוד זה מעולה ושבאופן הזה אתה לא מדכא אצלם את הסקרנות הטבעית ואפילו משקם אותה. הבעיה שההוויה בדמוקרטי מזכירה לפעמים סנטוריום. ילד שלא מתחשק לו, הולך לפינה שלו עם הפיג'מה. אין מומנטום של עבודה, אין מאמץ, אין אתגרים גדולים, קשה לייצר קצב. אז בשביל מי שצריך שרק יעזבו אותו בשקט זה מעולה, אבל רובנו לא כאלה. הבעיה מתחדדת כשמדובר בילדים שמגיעים מפריפריה חברתית. אלא אם כן הם מאוד חזקים קוגניטיבית ובעלי משמעת ברזל — כל המודל הזה של למידה טבעית פשוט לא מתאים להם".

 בית הספר הדמוקרטי בתל אביבדן קינן

זה תקף רק לילדים מפריפריה חברתית?

 "לא, אבל הכוונה היא שאותי לא הטריד בשום שלב אם הילדים שלי ייכנסו לשיעור או לא, כי הם גדלו בבית כזה ובסביבה כזאת שמאפשרים להם מספיק סולמות חברתיים להיאחז בהם. גם אם הם לא יעשו בגרות, תמיד תהיה להם רשת ביטחון להשלים אחר כך. זה לא המצב כשמדובר בפריפריה חברתית, ואת זה לא הבנתי אז".

 מיכל גלבוע־אטר, מנכ"לית משותפת (יחד עם יותם טרון) של המכון לחינוך דמוקרטי, אינה מסכימה עם ההנחה שהחינוך הדמוקרטי מתאים לילדים מבוססים בלבד. "אף בית ספר דמוקרטי אינו זהה לאחר, יש רדיקליים יותר ופחות. למשל, בית הספר 'גבעול', שהוקם בגבעת אולגה על ידי סטודנטים מהמסלול שלנו להכשרת מורים, הוא בית ספר שפועל בשכונה מוחלשת, נותן מענה לילדי השכונה, והדברים עובדים. אז נכון ששם יש מרכיבים מובנים יותר, אבל זה בדיוק העניין — בתי הספר צריכים להיות מותאמים לקהילתם. עקרון הבחירה מתקיים לא רק סביב השאלה לאילו שיעורים להיכנס, אלא גם באופני הלמידה ובמיקוד שלהם בתוך השיעור עצמו".

 ואמנם, לא כל בתי הספר הדמוקרטיים מיישמים את עקרון הבחירה באותה אדיקות, ועל הציר הזה נקבעת במידה רבה השונות ביניהם. גם בית הספר הדמוקרטי שבשכונת ג'סי כהן בחולון נוקט גישה מצמצמת יחסית של מרחב הבחירה ומפעיל מידה של פיקוח כלפי התלמידים. לעומתם, יש בתי ספר שמנהיגים פרשנות מרחיבה של מושג החופש. הסמן הקיצוני שלהם הוא "סאדברי" בירושלים, שמתנהל ללא כיתות, צלצולים, הפסקות, מערכת שעות או סדר יום מובנה. "סאדברי" פועל בשיטת הדמוקרטיה הישירה, שבה לכולם יש זכות הצבעה וכל קול שווה. כל חבר בקהילת בית הספר גם רשאי להציע חוק ולהעבירו בשתי קריאות באסיפה. את האסיפה, שמכריעה בסוגיות כמו השעיית תלמידים ופיטורי מורים, מנהלת אחת התלמידות.

ההתפלגות המשמעותית בין בתי הספר הדמוקרטיים, שלעתים חופפת לחלוקה הקודמת, היא בין אלו שמוגדרים רשמיים ומקבלים ממשרד החינוך תקציב של 100% (אף על פי שחלקם בכל זאת גובים תשלומי הורים גבוהים) ובין אלו שמוגדרים כמוכרים שאינם רשמיים, ובהם "קהילה", המקבלים ממשרד החינוך רק 75% מן התקציב וגובים תשלומי הורים גבוהים בהרבה. לא מדובר רק בעניין טכני, משום שכאשר התמיכה של המדינה פחותה, פוחתת גם היכולת שלה להשפיע ולפקח על בתי הספר האלה. בעתירה שנידונה כעת בבג"ץ, שהגישו ארגונים חברתיים נגד משרד החינוך, נטען כי המשרד מאפשר תשלומי הורים מוגזמים בחלק מבתי הספר הללו. מכאן, לטענתם, קצרה הדרך ל"הדרת אוכלוסיות מוחלשות, שאינן יכולות לשאת בתשלומים אלו".

 גלבוע־אטר רואה בתשלומי ההורים מהמורה זמנית. "יש איזושהי תפיסה מוטעית, כאילו הורים ששולחים את הילדים לדמוקרטי הם בהכרח עשירים או מבוססים. אני מכירה לא מעט הורים שאין להם, אבל החליטו שהחינוך נמצא מעל הכל וויתרו על דברים אחרים", היא אומרת. "בתי הספר הדמוקרטיים הראשונים הוקמו כדי לסמן למערכת שצריכה לבוא אלטרנטיבה ולעורר אותה לשאול שאלות. זה חילחל לאט־לאט, ועכשיו ניכרת הבשלה של התהליך. בתשלומי ההורים אני רואה שלב ביניים באבולוציה. השאיפה היא לצאת מהמקום שבו הכסף משמש כלי ממיין. הרי כשאנחנו הקמנו בזמנו את בית הספר הדמוקרטי בקרית אונו שיווענו לכך שהמערכת הציבורית תאמץ אותנו, אבל זה קורה שם רק עכשיו, במסגרת המתווה החדש".

 "המתווה החדש" הוא המתווה שיזם שר החינוך הקודם, שי פירון, להעברת בתי הספר מהזרם הדמוקרטי והאנתרופוסופי למעמד מוכר ורשמי. ממשרד החינוך נמסר, כי מתוך כ–20 בתי ספר דמוקרטיים, 12 כבר מוגדרים כרשמיים כעת, וכי קידום המהלך נמשך גם תחת השר הנוכחי, נפתלי בנט. לדברי רשף בורדה, מנהל קהילת בתי הספר הדמוקרטיים, בקרוב אמורים לבצע את השינוי גם בתי הספר הדמוקרטיים בנהלל ובערד, לצד הקמתם המתוכננת של שלושה עד שישה בתי ספר חדשים בשנים הקרובות, "שגם הם היו מעוניינים להיות מוכרים כרשמיים מההתחלה, אבל הם לא תמיד מוצאים את הפתרונות הפרוצדורליים, ולכן ייתכן שבתחילה יוקמו כחצי־פרטיים". בורדה מוסיף, ש"לא נתקלתי באף בית ספר שמתנגד להכללתו תחת המטרייה הרשמית, גם אם יש כאלה שמעדיפים לעשות את זה מדורג. בתי הספר מכוונים לכך שהמודל שלהם יהיה שוויוני ונגיש לכולם, ובשום אופן לא מעוניינים להיתפס כמבודדים, סקטוריאליים או אליטיסטיים. מה שכן, מאחר שהייחודיות של המודל הזה דורשת גידול במשאבים, ההצטמצמות המדורגת בשכר הלימוד שהם גובים צריכה לבוא לצד השקעה של המדינה".

 ליברלי מדי

 לפני שנים אחדות, בשל התרחבותו העקבית, נדד "קהילה" למשכנו החדש בדרך בן־צבי ביפו וכיום לומדים בו כ–300 תלמידים. עם זאת, התמהיל האנושי נותר הומוגני למדי — בורגנים, בעלי מקצועות חופשיים ואנשי רוח, בהם ילדיהם של הבמאי ארי פולמן, הסופרת והמתרגמת שהם סמיט, הסופר והמתרגם עוזי וייל והעיתונאי אביב לביא. בהפנינג הבחירות שקיימו הילדים במרץ האחרון זכתה, איך לא, מרצ במספר הקולות הגבוה ביותר.

 לביבר־אביעד יש עמדה מורכבת בסוגיית ההומוגניות. "הרבה ילדים הגיעו לדמוקרטי כי הם חוו סבל במסגרות הרגילות וסבל יכול לנבוע ממגוון סיבת — רגשיות, חברתיות, הפרעות קשב, לקויות למידה. במובן הזה יש בדמוקרטי משהו מאוד מקבל וניתן מקום אמיתי לילדים שונים — בתנאי, כמובן, שהם מגיעים מהחציון העליון. ב'קהילה' אומרים שהם נותנים מלגות, וזה באמת מאוד יפה שמי שמממן את ההורים שאין להם אלה ההורים האחרים, אבל גם המלגה המקסימלית עומדת על 5,000 שקל בשנה. יש ב'קהילה' סיפור אחד, שגם התפרסם בזמנו, על ילד שאמא שלו היא מהגרת מאריתריאה ואומץ על ידי בית הספר. הוא האריתריאי מחמד".

 תסכול משמעותי ומתמשך חוותה ביבר־אביעד נוכח סירובה העקבי של עמותת ההורים להוזיל את שכר הלימוד ב"קהילה". "כבר בתפר שבין השנה הראשונה לשנייה אמרתי — רווח לנו טיפה, עלינו ל–80 תלמידים וההוצאות הקבועות לא עלו, אז למה שלא נפחית את התשלומים? זה עורר התנגדות, התחיל ויכוח והוחלט להשאיר את המצב כמו שהוא. ביני לבין עצמי הרגשתי שלא לילד הזה פיללתי. זה ביאס אותי מאוד, כי באמת שהיה אפשר להוזיל".

  ההורים רצו שהתשלום ישמש כרף ממיין?

 "אף אחד לא יודה בזה, אבל עם השנים הלך וקטן אחוז האנשים שהגיעו בגלל האידיאולוגיה וגדל שיעורם של אלו שבאו כי הם רצו שהילד שלהם יקבל חינוך פרטי אקסקלוסיבי. רובם לא רואים בעצמם כאלה, אבל בסופו של יום, כשהם מסתכלים על האוכלוסייה בבית הספר הציבורי השכן, הרבה יותר נוח להם עם העובדה שבדמוקרטי הילדים דומים לילדים של עצמם. בשנה השלישית, כשכבר לא ניהלתי, נוספה ההכרה של משרד החינוך (כמוכר שאינו רשמי, ה"ג), שהיתרגמה לתוספת תקציב, ולפחות הצלחנו להעביר בחוקת בית הספר סעיף שקובע ששכר הלימוד לא יעלה. השנה, שזו הפעם הראשונה שאני לא מעורבת בבית הספר, העלו את שכר הלימוד. אמרתי לעצמי — עזבת בזמן".

 בראשית העשור הקודם, נוכח הגידול במספרם של בתי הספר הדמוקרטיים, התמקדה הביקורת כלפיהם במישור החברתי, משום שרובם הוקמו על ידי עמותות הורים ביישובים מבוססים. הטענה העיקרית היתה, שבכך הצליחו ההורים לרקוח פטנט חדש של בתי ספר פרטיים במימון ציבורי, שגם איפשר להם להיות מעורבים בניהולם השוטף (גביית תשלומי הורים, סינון תלמידים, העסקת מורים על־ידי העמותה בחוזים אישיים וכו'). ביקורת ברוח זו עדיין נשמעת, אף־על־פי שבשנים האחרונות החינוך הדמוקרטי אינו מתמקד רק בהקמת מסגרות אלטרנטיביות, אלא פועל להפצת הרעיונות שלו בבתי ספר קיימים, כולל ביישובים פריפריאליים.

 אבל מבקריו של החינוך הדמוקרטי סבורים שבין כה וכה הוא משמש סוכן של הגישה הליברלית־הקפיטליסטית וממקדים את טיעוניהם במודל הפדגוגי עצמו. ד"ר ניר מיכאלי, כיום יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, פירסם כבר ב–2004 מאמר שכותרתו "מה דמוקרטי בחינוך הדמוקרטי", שבו כתב כי "החינוך הדמוקרטי מתבסס על פרשנות דמוקרטית, המאמינה במוטיבציות הצמיחה הטבעיות של האדם, החשדנית כלפי כל התארגנות חברתית ותופסת אותה כדכאנית בפוטנציה, והמניחה שקידום אושרו הפרטי של כל פרט ופרט ייצור באופן טבעי גם חברה מאושרת יותר. עמדות אלה מוכרות לנו מהשיח הכלכלי הימני הדוגל ביוזמה פרטית, בשוק חופשי וביד הנעלמה החותרת לטוב כללי. ניתן לראות בחינוך הדמוקרטי את זרוע הביצוע החינוכית של האידיאולוגיה החברתית הימנית".

 גם ביבר־אביעד הגיעה לתובנה הזו בסופו של דבר. "כשהקמנו את בית הספר, לא עשיתי את ההבחנה בין סוציאל־דמוקרטיה לליברל־דמוקרטיה בהקשר של חינוך, ולא הבנתי שבתי ספר הדמוקרטיים הם לחלוטין בפינה הליברלית. ראשית, מעצם העובדה שהקמתם צורכת משאבים יתרים, שרק הורים שמגיעים מאוכלוסייה בעלת הון חברתי מסוים יכולים להרשות לעצמם, אבל לא רק משום כך. היום אני מבינה שגם במודל הפדגוגי עצמו לא מתקיים האיזון הנכון בין הזכות לחירות והזכות לשוויון. ה'לסה פייר' (קיצור של המונח הצרפתי 'laissez faire, laissez passer', שמשמעותו 'תנו לעשות, תנו לעבור', שמצוי בבסיס תפיסת העולם הקפיטליסטית, ה"ג) של החינוך הדמוקרטי, שמאפשר לילד אוטונומיה מוחלטת — להיכנס לשיעור או לא, לבחור עם מי ומתי ללמוד — נותן ביטוי מוגזם לחופש לעמוד על שלו, על חשבון הצורך להכיר במקומו של האחר".

 בהדרגה החלו לנקר בה ספקות גם ביחס לשיטות ההוראה עצמן. "היתה ב'קהילה' מורה אחת מעוררת השראה, שלימדה בצורה מאוד חווייתית, אבל לא הצלחנו להפוך את זה לדפוס. כלומר התברר לי שגם המודל בגרסתו המוצלחת לא ניתן לשכפול ושבסופו של דבר הלמידה נשענת פעמים רבות על אותן שיטות פרונטליות ולא רלוונטיות של החינוך הרגיל. אז אם יש פה עוולה חברתית, וגם הלמידה לא מעוררת תשוקה, מה עשינו בזה?"

 דינה רמות, המנהלת הנוכחית של בית הספר "קהילה", אומרת כי "לצערנו, שכר הלימוד גבוה בגלל הסירוב של עיריית תל אביב לקבל אותנו כחלק מהמערך החינוכי בעיר. אנחנו פועלים בדרכים שונות לנסות לקדם את הפיכתנו לבית ספר מוכר ורשמי, וכל עוד אין הכרה כזאת אנחנו נאלצים להתמודד עם עלויות גבוהות ולתפקד בתקציב צנוע. ב'קהילה' יש מערך יוצא דופן של מלגות. כל הורה שמשלם שכר לימוד מממן ב–15% מהתשלום תרומה למשפחה שאינה יכולה לשלם שכר לימוד, ובשנה שעברה חולקו מלגות בגובה 700,000 שקל".

 בנוגע למודל החינוכי והשגותיה של ביבר־אביעד עליו אומרת רמות: "המודל עבר שינויים ותהפוכות לאורך השנים. תלמיד בבית ספר הדמוקרטי לומד לקחת אחריות ולהוביל את היוזמות שלו ושל בית הספר מתוך בחירה. הילדים רוכשים את היכולת לקחת אחריות באופן הדרגתי ובליווי של החונכים. הערכים החשובים בחינוך ב'קהילה' הם קבלת האחר ומעורבות חברתית. הילדים שותפים ואחראים לניהול בית הספר ופעילים בוועדות, בקביעת חוקי בית הספר, בניהול קונפליקטים ובחונכות של ילדים צעירים, והבוגרים גם מתנדבים ביוזמות חברתיות מגוונות ברחבי העיר".

 
התיקון

 אחרי שחדלה מניהול "קהילה" הצטרפה ביבר־אביעד לתוכנית למנהיגות חינוכית של מכון מנדל. היא מעידה שכאשר הגיעה לשם היתה "דתית לגמרי לגבי הדמוקרטי", אבל בדיעבד היא מסוגלת לזהות את הסדקים שהניעו אותה להצטרף לתוכנית. "כשאת עומדת מול הראי ומנסה להסביר את התשלום המופרך של 15,000 שקל בשנה לילד על חינוך, את אומרת שעם כל הכבוד לחוסר הצדק החברתי, לא תמעלי בתפקידך כאמא ותפקירי את ילדייך. אבל זה טיעון שיכול להיות תקף ברמה האישית. כמי שגם הקימה בית ספר פרטי חיפשתי הצדקות עקרוניות יותר".

 סדנה למגדר בבית הספר הדמוקרטי "קהילה" ביפו. האם זה מתאים לילדים מבוססים בלבד? תומר אפלבאום

כעמיתת מחקר במכון מנדל עסקה בתהליכי עומק בחברה הישראלית, בחנה מודלים שונים של בתי ספר ייחודיים ומסורתיים, ובין השאר התארחה בתיכון "קדמה" בירושלים, שנוסד למען שיפור רמת החינוך בקרב אוכלוסיות מוחלשות. "המודל לא היה חדשני במיוחד, שיטות הלימוד היו רגילות ולרוב לא התחברו לתפיסת העולם החברתית, אבל גיליתי שלילדים שם יש תחושת שייכות חזקה לבית הספר, בזכות הצוות, ושמגניבות וחופש הן לא הדרכים היחידות ליצירת זיקה כזאת. בכלל, הגעתי למנדל ממקום קצת מתנשא וקיבלתי שיעור בצניעות".

 חבריה במנדל, היא מספרת, מתארים אותה היום כ"מטיפה מיסיונרית שהתאסלמה", על שום המהפך התודעתי שעברה. המהפך היתרגם במהרה למעשים. את "התיקון" שלה מבצעת ביבר־אביעד בבית ספר החדש בחולון, מוסד ציבורי שבו היא משמשת מורה למדעים וחונכת כיתה ז'. ה"חדש" מבוסס על מודל חינוכי, שכותרתו "הייטק־היי" (High Tech High), שפותח בסן דייגו, ועיקרו למידה מבוססת פרויקטים. בבסיס הפילוסופיה שלו עומדת התפיסה כי במציאות של המאה ה–21, שיטות הלימוד המסורתיות (שינון קדחתני, מי אמר למי, פרטו את הגורמים לעליית הנאציזם) אינן רלוונטיות יותר, בוודאי לאור העובדה שהמידע זמין בשלמותו באינטרנט. לכן יש לשים את הדגש על הממד הניסויי־החקרני, באמצעות שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ועבודת כפיים. בהתאמה, גם הערכת התלמיד אינה נגזרת של ידע בלבד, אלא משקללת פרמטרים נוספים, כגון יכולת עמידה מול קהל, עבודת צוות ומקוריות.

 "החדש" בחולון, שנוסד לפני שלוש שנים במבנה ששימש לפני כן מרכז מדיה דיגיטלית, מאכלס כיום תלמידים משכבות ז'־ט' ויתרחב בשנים הבאות לתיכון שש־שנתי. ברוח המודל מסן דייגו, שמתנגד לדוגמות הקשיחות של החינוך המסורתי, ב"חדש" לא נשמעים צלצולים שמסמנים לילדים להיכנס לשיעור (כדי לטפח אצלם חוש אחריות עצמאי), המחנכים נקראים "חונכים" ובשני "תחומי דעת" ניגשים הילדים לבגרות פרויקטלית. במקצועות ליבה כמו מתמטיקה נבחנים התלמידים בבגרות רגילה, אבל לומדים את החומר בשיטת ה"ג'ודו־מתמטיקה" — בתום כל פרק מתקיים מבחן, מי שעובר בציון של 80 ומעלה מקבל חגורה צהובה, כתומה, ירוקה וכן הלאה.

 "החדש" גם אימץ כמה מרעיונות החינוך הדמוקרטי ואף קיבל ליווי מקצועי ופדגוגי מהמכון לחינוך דמוקרטי בתחילת הדרך, אך מדובר בבית ספר ציבורי למהדרין, שפתוח לכל תושבי חולון באמצעות הגרלה, וההורים אינם נדרשים לשלם שכר לימוד. ביבר־אביעד גם מדגישה ש"בניגוד לאווירת השנטי של הדמוקרטי, אצלנו הלימודים מתנהלים במתכונת של מאה אחוז כפייה". כלומר הנוכחות בשיעורים היא בגדר חובה, כל איחור נרשם והתלמידים מגישים את שיעורי הבית דרך הרשת, באמצעות גוגל דוקס, כדי להבטיח מעקב קפדני של המורה גם בגזרה זו. אבל הבשורה המרעישה ביותר ב"חדש", בוודאי כשבחוץ גועשת מחאת הסרדינים, היא מספר התלמידים הנמוך בכיתה (עד 25 תלמידים בכיתות ז'־ח' ועד 30 בכיתות ט'). בית הספר נהנה מהפריבילגיה הזאת בזכות תוספת מימון שמגיעה מעיריית חולון (כחצי מיליון שקל, לפי נתון שמסרה העירייה), לצד הכללתו בפרויקט "חלוץ חינוכי" של משרד החינוך, שבאה לביטוי במתן תוספת שעות וכן בתקצוב גבוה של מערך התקשוב (200,000 שקל בשנה).

 מנהלת בית הספר "החדש" היא יעל בונה־לוי, שניהלה קודם לכן את בית הספר הדמוקרטי על שם יעקב חזן בכפר סבא. למרות הפיתוי לייצר הקבלה בינה לבין ביבר־אביעד, בונה־לוי אינה מסתייגת מהחינוך הדמוקרטי ואינה מבקרת אותו, לפחות לא בהקשר החברתי. הסבר אפשרי להבדל בגישתה הוא שבית הספר שניהלה אמנם הוקם על־ידי עמותת הורים, אך סווג מהתחלה כמוכר ורשמי. בשיחה עם מוסף "הארץ" הסבירה בונה־לוי, "אמנם היתה גביית תשלומי הורים, אבל פחות בהשוואה לדמוקרטיים אחרים. אף פעם לא ראיתי בבית ספר בכפר סבא מקום אליטיסטי. היו הורים ששינו סדרי עדיפויות ונסעו על אופניים במקום במכונית מתוך הצבת החינוך כערך עליון".

 ובכל זאת, היום את מנהלת בית ספר מסוג אחר.

 "נכון, כי רציתי להיות חלק מבית ספר שהוא ציבורי פרופר, שהיוזמה להקים אותו לא היתה של עמותת הורים, אלא של הממסד. מעבר לזה, עניין אותי להיות מעורבת בלב הפדגוגיה. בדמוקרטי המחויבות היא בעיקר לערכי היסוד, ובכיתה כל אחד יכול לעשות מה שבראש שלו, כל עוד זה לא מתנגש עם כבוד האדם. פחות נכנסים למה שקורה בשיעורים עצמם. ב'חדש', לעומת זאת, יש סדר יום, יש קצב, אתה יכול לבדוק את עצמך, לתכנן קדימה".

 

פני הדור

 הגפן המשתרגת בשביל הגישה, שמסתיים בחצר מרווחת, מוליכה לדלת ביתה צמוד הקרקע של משפחת ביבר־אביעד, בחלק השקט של נווה צדק. השעה 7:15, וביבר־אביעד מתמרנת במטבח בין מכונת האספרסו, דייסת הקוואקר שמתבשלת על הכיריים והכנת הסנדוויצ'ים לילדים. שלושתם, אגב, בחרו בשלב כלשהו וללא התערבות הורית לעזוב את "קהילה". התאומות התחילו השנה ללמוד בעירוני א' בתל אביב ואחת מהן הסבירה, "רצינו לצאת מהבועה של הדמוקרטי". אמן מוסיפה ש"זה כמו שפינוקיו רצה להיות ילד אמיתי". במובן מסוים, גם עבורה המפגש עם "ילדים אמיתיים" הוא בגדר חידוש. "בחולון אני רואה אוכלוסייה מאוד הטרוגנית. חלק מהילדים מגיעים ממשפחות קשות יום, או שמדובר בילדי מהגרים ששפתם דלה והם מקיזים דם בשביל להוציא טקסט רהוט. ואני לא מדברת רק על תלמידים חלשים, אלא גם על כאלה שהם הממוצע בארץ, שלגביהם התיאוריות של למידה טבעית פשוט נופחות את נשמתן".

 אי אפשר לפקפק במידת המחויבות והחיבור הרגשי של ביבר־אביעד לגלגול החינוכי העדכני שלה, אך עדיין קשה להתעלם מגלימת הסטריאוטיפים שנלווית לאשה הזאת, עם המשקפיים האופנתיים ושמלת הווינטג' המנוקדת, שמתניידת בעיר על אופניים קלים, מתרגלת יוגה וממירה אט־אט צמחונות בטבעונות. במבט מן החוץ, אני אומר לה, את עשויה להיתפס כדמות ארכיטיפית של אשה פריבילגית, שהקימה בית ספר לילדים פריבילגים, גילתה פתאום את ילדי הפריפריה והיום מרעיפה עליהם מחסדיה. רואים שהיא קצת נעלבת. "אפשר לתאר את זה ככה, דרך משקפיים ציניים, אבל אני לא מרגישה שאני באה ממקום מתנשא, אלא שיש בי רצון אמיתי לעשות שינוי במערכת ולהראות להורים אחרים, וגם למקבלי ההחלטות, שלמידה משמעותית יכולה להתבצע בתוך החינוך הציבורי ועבור כל האוכלוסייה", היא משיבה לבסוף, בעודה מחבקת ארגז קרח יבש, שישמש את תלמידיה באחד הניסויים, ולאחר מכן נעלמת במאזדה המשייטת חוֹלוֹנהּ.

 ביבר-אביעד

היא גדלה והתחנכה ברמת השרון, הבכורה מבין שלוש בנות. אמה לא היתה אשת קריירה ומרכז הכובד של הבית תמיד היה האב, שאול ביבר, שמת לפני כשנתיים בגיל 90. ביבר מזוהה כאחד הסמלים המובהקים של הפלמ"ח ונחשב ל"אבי הלהקות הצבאיות". ברבות השנים הוא נהפך לדמות מרכזית בבוהמה של ישראל הצעירה, הוסיף על כך מפעל תרבותי עשיר כפזמונאי, מלחין ומחזאי, תיחזק חיי חברה דינמיים וגם נמנה עם יושבי כסית. את אמה הכיר דווקא בקפה רוול ("היא עברה ממול, והוא התערב עם חבר שלו על בוקסה של סיגריות צ'סטרפילד שהוא מצליח להוציא ממנה דייט"). הכיבוש המוצלח הזה היה אופייני לביבר, שלא חדל ממנהגו גם לאחר שנישא. מקשר רומנטי שקיים נולד בן, שאת דבר קיומו הסתיר ביבר ממשפחתו ואף בחר שלא לקיים איתו כל קשר. הבן, רמי הוד, גילה בנעוריו שאביו הוא אושיית הפלמ"ח, ובגיל 18 פנה אליו, מתוך תקווה בכל זאת לשלבו בחייו. ביבר אמנם נעתר למפגש, אבל לאכזבתו של הוד האיחוד לא המריא לכדי קשר משמעותי ועקבי. במרוצת הזמן ביקש הוד מאביו שיאפשר לו ליצור קשר עם אחיותיו למחצה, וזה, לאחר היסוסים רבים, הסכים. ראשית פנה הוד ליעל, הבכורה.

 השמים נפלו?

 "לא, התחושה החזקה ביותר היתה שקיבלתי אח ואני אוהבת אותו".

 אבל בכלל לא הכרת אותו.

 "זה מה שמדהים. מיד רציתי לדעת עליו הכל. מובן שהדבר הראשון שעשיתי היה לגגל את שמו, וגיליתי בחור רהוט, בעל כישרון כתיבה ושאוהב כדורגל, כמו אבא שלי. הרגשתי איך לאט־לאט מתפנה אצלי מקום בלב בשבילו ושאני מתחילה להיקשר אליו. כמו בהיריון, שאת מתחילה לאהוב את הדבר עוד לפני שראית אותו".

 

כשנפגשו ביבר־אביעד היתה בשיא פעילותה ב"קהילה" ואילו הוד, סטודנט בתוכנית ללימודי היסטוריה חברתית־כללית וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, ומי שלימים יהיה פעיל מרכזי בארגון "כוח לעובדים" והיום משמש מנכ"ל המכללה החברתית־כלכלית, החל לגבש את השקפתו הפוליטית ולהשעינה על ערכים של שוויון וצדק חברתי. התהום האידיאולוגית נגלתה בבירור, ואף־על־פי־כן בין האחים למחצה ניצתה קירבה מיידית. "המפגש הראשון היה כל כך עוצמתי, שהוא עיכב במעט את הלהט הסוציאליסטי של רמי. אבל די מהר התחלנו לדבר חינוך, משום שאצל שנינו העיסוק המקצועי תופס נתח מאוד גדול מההוויה".

 זמן קצר אחר כך פגש הוד גם את שתי האחיות האחרות ויעל ביקשה מאביה לאשר לה להשלים את המהלך ולשתף בכך גם את אמן. הוד הפך לחלק אינטגרלי מהמשפחה, אף על פי שעם אביו עדיין התקשה לייצר שיח רציף וכן. הדיאלוג עם יעל, לעומת זאת, הלך והעמיק, וגם שיחק תפקיד מרכזי במהפך התפיסתי שהתחולל בה. את עבודת התזה שלו כתב הוד, כמו בהזמנה, על הקמת בתי ספר על ידי עמותות הורים והאופן שבו תופעה זו "מפריטה מלמטה" את מערכת החינוך בישראל. ביבר־אביעד היתה ברקע כל הזמן — ייעצה, סייעה באיתור מרואיינים ובעיקר למדה.

 "כשחיפשתי איך לתקן באופן בסיסי ומהותי את הבעיה של חינוך יקר כל כך, ולא באמצעות פתרונות נקודתיים כמו הנחות ומלגות, חשבתי שאם נשווה את התנאים לאלה שבחינוך הרגיל יקומו עוד ועוד בתי ספר כאלה, משרד החינוך יכיר בהם ו'אלף פרחים עוד יפרחו'. חשבתי על מודל שבו המדינה תנהיג את שיטת הצ'רטרים (בתי ספר המופעלים על ידי גופים פרטיים בזיכיון ממשלתי, שמקבלים מהרשויות תשלום עבור כל תלמיד, על מנת לחזק את עצמאותו של בית הספר, ה"ג). רמי גרם לי להבין שהבעיה מורכבת יותר. הוא בא עם מחקרים שמוכיחים שהצ'רטרים נחלו כישלון בארצות הברית, משום שהמשפחות החזקות שלחו את הילדים לבתי הספר הטובים והמשפחות החלשות שלחו את הילדים לבתי ספר בשכונה. כלומר במקום לתקן השוק החופשי רק העמיק את אי־השוויון. עם השנים — ולרמי היתה תרומה מכריעה לזה — התחדדה אצלי ההבנה שההפרטה מסוכנת בהרבה מהשמרנות של מערכת החינוך. לכן הקמת בתי ספר פרטיים היא הדבר האחרון שצריך לעשות והמאמץ צריך להיות מכוון לשינוי המערכת מבפנים".

 הסיפור המשפחתי הייחודי של ביבר־אביעד הוא מרכיב משמעותי במהפך התודעתי שעברה, אבל דומה שיש להעמידו גם בהקשר בין־דורי. שאול ביבר הוא במידה רבה אב־טיפוס של הדור שייסד את מדינת הרווחה, בעוד שבתו הבכורה היא מייצגת אולטימטיבית של הדור שוויתר עליה ודהר קדימה כדי להפוך אותה למדינת שוק חופשי. בטור שפירסם שלמה קראוס ב–ynet ב–2011 הוא תיאר את מאפייניו כך: "דור שנולד בשנות ה–50 וה–60... עם זהות מפוקפקת, שקיבל מדינה סוציאלית על מגש של כסף, השמין מפירותיה ואז הפך את המגש, כדי להשמין קצת יותר". ביבר־אביעד מקבלת את האבחנה הזאת כלשונה, אך מבקשת להוסיף: "עכשיו אני הופכת את המגש בחזרה".

לקריאת המאמר...