מאמרים בנושא הפרטה עבודה ופרנסה

אל תאמינו למי שאומר אי אפשר:
10 דרכים בדוקות לצמצום האי שוויון

http://www.themarker.com/magazine/1.2866272

יש דרכים להיטיב את מצבו של הציבור הרחב ולצמצם את הפער ההולך ומעמיק בינו לבין בעלי ההון ■ אבל כדי לעשות זאת דרושים לחץ ציבורי ונכונות פוליטית

איתן אבריאל

01.03.2016  די מרקר - הארץ

אתם רואים את עצמכם כחלק ממעמד הביניים, אבל מרגישים שאתם גולשים למעמד נמוך יותר, כזה שבקושי גומר את החודש ולא מצליח לחסוך שום דבר משמעותי? אתם מודאגים מאי השוויון הכלכלי? אתם חוששים שישראל הופכת לאוליגרכיה של עשירים ומחוברים מצד אחד, מול ציבור של עניים ומתקשים מצד שני? אתם מדוכאים מהעובדה שכל מה שקשור לפערים כלכליים ירד מסדר היום הלאומי, ומהתחושה שראש הממשלה בנימין נתניהו מתנהל כמו שילוב של ולדימיר פוטין, רג'פ טייפ ארדואן וסילביו ברלוסקוני? אתם לא היחידים. אבל אל דאגה: המגמה הנוכחית של הקצנה באי השוויון אינה גזירה משמיים אלא מעשה ידי אדם, וניתן לעשות כמה דברים די פשוטים כדי לשנות אותה. יש פתרונות. כמו מה? פרופ' אנתוני אטקינסון מאוניברסיטת אוקספורד, שיחד עם הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי נחשב לאחד ממובילי המחקר על אי השוויון הכלכלי, מציע לא פחות מעשרה כאלה, ומפרט אותם במאמר מקיף שפרסם במגזין האמריקאי "פוריין אפרס". והנה הם, בתרגום חופשי ותוך התייחסות למציאות הישראלית.

1 .  השקעות בטכנולוגיההממשלה צריכה להבין ששינויים ופיתוחים טכנולוגיים, שאותם היא מסבסדת ולכן היא אחראית עליהם, משפיעים על התעסוקה ועל צרכים חברתיים – ולפעול בהתאם. כך למשל, במקום לקדם השקעות במכוניות אוטונומיות, שצפויות לגרום לאבטלה בקרב נהגים, כדאי להתמקד בהשקעות לאומיות שיסייעו לזקנים להישאר בבתיהם, תופעה שתייצר מקומות עבודה עבור מטפלים. ברוב המחקרים על פערי הכנסה ואי שוויון נטען כי פערים גדולים בידע הטכנולוגי גורמים לפערי הכנסה והזדמנויות, אך אטקינסון טוען שגם למדינה יש בכך יד: היא מימנה את פיתוח האינטרנט, תעשיית החלל, הנשק – ולכן מחובתה להבטיח שפיתוחים עתידיים יקבעו גם על פי שיקולים חברתיים.

2 .  מסים פרוגרסיביים יותרהממשלה יכולה לשנות את מבנה מס הכנסה ולהטיל יותר מס על הכנסות גבוהות ופחות על הכנסות נמוכות ובינוניות. בעשורים האחרונים, במדינות מערביות רבות וגם בישראל, ממשלות הפסיקו לחשוב במונחים של חלוקה מחדש של הכנסות באמצעות מערכת המס, תופעה שבאה לידי ביטוי בירידת המס השולי לרמה של 45% – לעומת מס שולי של 65% ברוב שנות המאה ה־20. זהו כמובן לבו של הוויכוח בין מי שמצדדים ב"חופש" וב"כלכלת שוק" לבין התומכים ב"סולידריות" ותוקפים את קבוצות האינטרסים שעיוותו לטובתן את כללי המשחק הקפיטליסטי, אך מהמהות אין להתחמק. בסופו של דבר, כל מהלך של הקטנת פערים פירושו העברת כסף, נכסים או הזדמנויות בין מי שיש להם הרבה – לאלה שיש להם פחות.

 3. מס ירושה פרוגרסיביממשלה שמעוניינת בצמצום אי השוויון צריכה לבצע רפורמה בדרך העברת העושר וההון מדור לדור. היא צריכה להטיל מס ירושה, היא צריכה להטיל מס שוטף על ההון הגבוה, והיא צריכה להטיל מס על מתנות והעברות בתוך משפחה. באופן מיוחד, כותב אטקינסון, על הממשלה לעודד חלוקה רחבה של העושר העובר בירושה, למשל בדרך הבאה: מי שמחלק את הונו לנהנים רבים יותר, יזכה לתמריצים ולהקלות יותר מאשר אדם שמעביר את אותו העושר ליורש אחד. עד לתחילת המאה הקודמת נהגו משפחות לשמר את ההון המשפחתי ואת מעמדן על ידי הורשת כל הנכסים לבן הבכור (בנות לא קיבלו דבר). הפסקת הנוהג הזה היא אחת הסיבות לעלייה ברמת השוויון.

 4. ירושה לאומיתלמה לעצור במס ירושה? מדינה שרוצה להשפיע במהירות על אי השוויון יכולה להעניק ירושה לכולם, גם למי שלהוריו אין דבר. איך? למשל באמצעות החלטה שההכנסות ממס ירושה (שיהיה כמובן פרוגרסיבי) יחולקו באופן שווה לכל צעיר בהגיעו לגיל 18 או במקרה של ישראל, 21. כל צעיר יוכל אז להחליט מה הוא עושה בסכום ה"ירושה הלאומית" שהוא מקבל: רוכש דירה או מכונית, הולך ללמוד או פותח עסק חדש. מהלך כזה לא רק יקטין את אי השוויון הכלכלי מעצם העברת הנכסים, הוא גם יצמצם את אי השוויון בהזדמנויות – בעיה קריטית במדינות מפותחות ובישראל.

 5. להתמקד בילדיםאטקינסון, הפונה בהצעותיו בעיקר לציבור הבריטי, מציע למקד את ההעברות החד־צדדיות של המדינה ולרכזן במטרות המשרתות את טובתם של ילדים. ההצעה שלו היא לשלם קצבאות ילדים זהות לכולם, אך להכניס אותן לחישובי מס הכנסה של הנישומים כדי לוודא שהנהנים העיקריים מהן הם משפחות מעוטות יכולת. במונחים של בריטניה זהו מהלך שיקטין מיידית את העוני בקרב ילדים – בעיה שישראל סובלת ממנה אף יותר מתושבי האיים הבריטיים.

6. הבטחת הכנסה לכולםדרך בטוחה נוספת להקטין את אי השוויון היא להבטיח הכנסה לכולם, כמובן בתנאי שהזכאי לוקח חלק פעיל בחברה: מי שעובד, מי שמחפש עבודה, מי שלומד, מי שמגדל משפחה, מי שדואג לאחרים. הבטחת הכנסה שכזו, זהה לכולם, תבוא במקום הטבות המס ושאר "נקודות הזיכוי" הנהוגות היום. הצעה זו של אטקינסון היא מהפכנית במונחים בריטיים, אך היא כמעט זהה למנגנון של מס ההכנסה השלילי הנהוג בישראל – ואטקינסון מציע להרחיב אותו מאוד.

נשמע כמו רעיון סוציאליסטי, אפילו קומוניסטי? הראשון שהעלה לשיח הציבורי את הרעיון של מס ההכנסה השלילי, כדרך לסייע לאנשים עובדים שאינם מצליחים להגיע לרף הכנסה מינימלי, היה הכלכלן מילטון פרידמן מאוניברסיטת שיקגו, הכהן הגדול של כלכלת השוק הטהורה. באותה מידה גם כל העלאה בשכר המינימום מקטינה מיד את אי השוויון.

7. מאבק אמיתי באבטלהממשלת ישראל מתפארת בשיעורי האבטלה נמוכים ביחס למדינות מערביות רבות. לא מעט כלכלנים מתארים את המשק הישראלי כבעל "תעסוקה מלאה": כל מי שרוצה לעבוד ימצא משרה, ושיעור האבטלה הוא רק תוצאה של אנשים שמחפשים אך עדיין לא מצאו מקום עבודה חדש. אבל גם אבטלה של 6% משפיעה מאוד על אי השוויון, ושיעורה יכול להיות נמוך בהרבה. לאחר מלחמת העולם השנייה האבטלה במדינות כמו בריטניה היתה 1%, ומחשבה על אבטלה של 2.5% גרמה לחלומות אימה בקרב פוליטיקאים. מדינה שתחליט להתמודד באגרסיביות עם אי השוויון יכולה לעשות הרבה יותר כדי להוריד את שיעור הבלתי מועסקים שלה, החל מקביעת יעדי מדיניות – כמו שיעור אבטלה מרבי – לממשלה ולבנק המרכזי, ועד ליצירה של פרויקטים ותוכניות העסקה ציבוריות באמצעות תקציב המדינה.

 8.  מלחמה בקרטלים ורגולציההממשלה צריכה לשקול את אי השוויון כאשר היא מגיעה לטפל במונופולים, בקרטלים ובעבירות על חוקי ההגבלים העסקים, כי עסקים אלה מעצם מהותם מחריפים את אי השוויון ומרכזים את העושר בידי מעטים. החוק הראשון בעולם נגד קרטלים, חוק שרמן האמריקאי משנת 1890, ביקש "לשים קץ להצטברות ההון הגדולה, בשל חוסר היכולת של בודדים להתמודד מולו". במילים אחרות: צריך להחריף את המאבק במונופולים, קרטלים, קבוצות אינטרסים מיוחדות וכל מי שמצליח לגרוף לכיסו רנטה כלכלית מציבור האזרחים והצרכנים. אותו סנטור שרמן אמר גם כי מכל הבעיות של ארצות הברית, "אין בעיה יותר מסוכנת מאשר חוסר השוויון בתנאים, בעושר ובהזדמנויות".

9. הבטחת תשואה על השקעות ופנסיהבעוד בעלי הון יודעים לייצר לעצמם תשואות נאותות – פיקטי חישב שבעלי הון נהנו ב־200 השנים האחרונות מתשואה שוטפת של כ־5% לשנה, בממוצע, על הנכסים שלהם – חוסכים קטנים אינם יודעים לעשות זאת. נכסיהם המעטים צוברים תשואה נמוכה בהרבה או אפילו שלילית, וכך אי השוויון מחריף במהירות. בשנים האחרונות, מאז המשבר הפיננסי של 2008, התשואה שמשיגים חוסכים קטנים באירופה על חסכונותיהם היתה אפסית או שלילית, בעוד בעלי ההון נהנו מעליות בשווקי המניות והנדל"ן. הפתרון שאטקינסון מציע הוא שהממשלה תבטיח לחוסכים הקטנים תשואה ריאלית חיובית. כך היא תימנע את נסיקת אי השוויון וגם תבטיח פנסיה ראויה. בישראל יש כבר מנגנון כזה, בדמות איגרות החוב המיועדות שהממשלה מוכרת לחוסכים בקרנות פנסיה ובחלק מביטוחי המנהלים, אלא שזהו פתרון חלקי מאוד, והוא לא תחליף לפנסיה ממשלתית בסיסית בעלת תשואה מובטחת.

 10.  ממשלה עשירה יותראטקינסון טוען כי מאחר שנכסי המדינה שייכים לכל הציבור, הרי שירידה בערכם מחריפה את אי השוויון – בעוד שעלייה בהיקף הנכסים הממשלתיים מקטינה אותו. בעבר, מדינות המערב החזיקו בנכסים רבים מכל הסוגים, החל מנדל"ן וכלה בתשתיות וחברות ממשלתיות. בעשורים האחרונים רבים מהנכסים הללו הופרטו, וכיום ערך המאזן של מדינות רבות, בוודאי לאחר שקלול החובות שלהן, הוא בכלל שלילי. אבל זהו תהליך הפיך: המדינה יכולה, למשל, לקנות אחזקות מיעוט בחברות טכנולוגיות, מהלך שייצר עבורה ועבור הציבור רווחים והכנסות, יסייע להקטנת כוחם של השולטים בחברות הללו, וגם יאפשר השפעה מסוימת על תהליכים טכנולוגיים כדי שאלה יתאימו מעט יותר לצרכיו של הציבור הרחב.

 רגע, על איזה אי שוויון אנחנו בדיוק מדברים?

מעשרת הרעיונות הללו לטיפול באי השוויון עולה תמונה אחת ברורה: יש מה לעשות, יש פתרונות, ישנן דרכים לטפל בתופעה שכמעט בכל סקר שנעשה בשנים האחרונות נחשבת לסכנה מספר אחת לבריאות הכלכלות בעולם המערבי. מהסקרים הללו עולה שאפילו בעלי ההון, שלהם אין שום עניין בחלוקה שוויונית יותר של פירות הכלכלה, מתחילים לדאוג מאי השוויון בגלל החשש שהקצנה נוספת בפערים תגרום לאי שקט חברתי ואולי אפילו למהפכות שיהיו מכוונות נגדם. במילים אחרות, הם פשוט מפחדים שהעניים יעלו עליהם עם קילשונים.

אזרחים בברלין חוגגים לאחר נפילת החומה שחצצה בין חלקי העיר, נובמבר 1989. לאחר נפילת הקומוניזם הוסר החשש מפני מהפכות במדינות המערב, והכוחות הפוליטיים שתמכו במדיניות של חלוקה מחדש נשחקו. ללא כוח פוליטי שיעסוק באי השוויון, העשירים ובעלי ההון ניצלו את הדלת הפתוחה שתמיד היתה להם לפוליטיקאים ולחקיקה, ושינו את חוקי המשחק באופן שהיטיב עמםאי־פי

גם אצלנו אי השוויון הוא הדאגה המרכזית של רוב הציבור, לאחר האיום הביטחוני. "משבר הדיור" הוא מחאה נגד אי שוויון, כי רק משפחות של בעלי הון יכולות לרכוש כיום דירה במרכז גוש דן; השיח על הפנסיה הוא עניין של אי שוויון; הקריאות לרפורמה בבנקאות הם פרק בדיון על אי השוויון; וכך גם התסכול ממחירי המזון ויוקר המחיה. כל אלה הם סעיפים בסוגיית אי השוויון.

הבעיה, בישראל כמו במדינות אחרות, היא היעדר לחץ ציבורי ונכונות פוליטית ליישם את הפתרונות שפרופ' אטקינסון מציע, או פתרונות אחרים – כאלה שבאמת יזיזו את המחוגים במדדי אי השוויון. השאלה היא מדוע. לאחר שברוב המאה ה־20 היתה נכונות חברתית ופוליטית לעשות את מה שצריך כדי לצמצם את הפערים בין האזרחים, מדוע כיום הנרטיב הוא ש"כל אחד לעצמו"? יכול להיות שהתשובה טמונה במתח שבין העיקרון של "חופש" לבין השאיפה ל"שוויון", ובהבדלים בין שוויון מוסרי, שוויון פוליטי, שוויון כלכלי ושוויון בהזדמנויות.

ההיסטוריונים מספרים שעיקרון השוויון הכלכלי נולד במהלך השינויים החברתיים וגל המהפכות הקומוניסטיות של אמצע המאה ה־20: השלטונות במדינות המערב חששו ממהפכות, ולכן אימצו רבים מהסממנים של המדינות הסוציאליסטיות, לרבות מדיניות רווחה, שירותים ציבוריים ללא תשלום ורשת הגנה חברתית. הדרך היחידה לממן את כל אלה היתה באמצעות מיסוי גבוה ופרוגרסיבי – שהקטין את אי השוויון. לאחר נפילת הקומוניזם החשש הזה הוסר, ההצלחה של מדינת הרווחה הקטינה את איום המהפכות, ונושאים אחרים שאינם נוגעים לחלוקת העוגה הכלכלית כבשו את השיח הציבורי. נושאים תרבותיים, סביבתיים, ענייני ביטחון אישי ומדיניות חוץ נהפכו לחשובים יותר, וחצו את הציבור סביב קווים שאינם קשורים לכסף. הכוחות הפוליטיים שתמכו במדיניות של חלוקה מחדש – נשחקו.

מרבית ההיסטוריונים והכלכלנים אינם חלוקים על מה שקרה לאחר מכן: ללא כוח פוליטי שיעסוק באי השוויון, העשירים ובעלי ההון ניצלו את הדלת הפתוחה שתמיד היתה להם לפוליטיקאים ולחקיקה – ושינו את חוקי המשחק באופן שהיטיב עמם, ושפעל לצבירת הון בידי מעטים. הם שינו את חוקי המס, אפשרו יצירת מונופולים וקרטלים, וסידרו לעצמם זיכיונות, הטבות ושאר מנגנונים המייצרים רווחים שמבוססים על רנטה כלכלית.

פרופ' רונלד אנגלהארט מאוניברסיטת מישגן, גם הוא במאמר ל"פוריין אפיירס", מבהיר ששאלת אי השוויון, והאפשרות שמדינות בעולם המערבי ייהפכו לאוליגרכיות, הן פוליטיות לחלוטין. ארצות הברית, למשל, היא כבר כמעט אוליגרכיה: במחקר מפורסם של פרופ' מרטין גילנס מאוניברסיטת פרינסטון ופרופ' בנג'מין פייג' מאוניברסיטת נורתווסטרן ב־2014, הם הוכיחו שהחקיקה בקונגרס האמריקאי נוטה באופן חד צדדי לטובת עמדותיו והעדפותיו של העשירון העליון, בעוד שלעמדות הרוב המוחלט של הציבור האמריקאי אין שום השפעה על תהליכי החקיקה. כלומר, בשונה מהמאה ה־20, המאבק כיום אינו בין הבורגנות האמידה לבין מעמד הפועלים, אלא בין אליטה קטנה לבין רוב הציבור. לדעת אנגלהארט המאבק הזה, שהקפיץ את שכר המנכ"לים לפי 273 מהשכר הממוצע של עובדיהם לעומת פי 20 "בלבד" ב־1965, ישנה את כיוונו מעצמו בלחץ של הציבור – בלתי מאורגן ולא יעיל ככל שיהיה – לפחות בטווח הארוך. אפשר לראות במועמד לנשיאות ארצות הברית ברני סנדרס ראיה לכך: סנדרס שמתמודד מול הילרי קלינטון במרוץ צמוד במפלגה הדמוקרטית, עוסק כמעט אך ורק באי השוויון ובדרך שבה האליטות ובעלי ההון השתלטו על הקונגרס ועל ספר החוקים האמריקאי.

לא כולם מסכימים עם התחזית החצי־אופטימית הזו. פרופ' דניאל אלן מאוניברסיטת הרווארד מסבירה שבמאה ה־20 התברר כי קיים עימות בין שני הערכים המרכזים של הדמוקרטיה – חופש מצד אחד מול שוויון מצד אחר, כי כדי להשיג מידה של שוויון צריך לקחת משהו מאלה שיש להם הרבה, כנגד הרצון החופשי שלהם. אלן מצטטת את הפילוסוף וויליאם גרהם סאמנר: "אנחנו לא יכולים ללכת מחוץ לאפשרויות הללו: חופש, אי שוויון וניצחון החזקים – מול אי־חופש, שוויון וניצחון החלשים". אלא שעבור אלן, המנהלת את המרכז לאתיקה על שם ספרא בהרווארד, צריך להבהיר באיזה אי שוויון מנסים לטפל: מוסרי, פוליטי, חברתי או כלכלי. היא מסבירה שחופש פוליטי אמיתי הוא לא הזכות להצביע, אלא היכולת להתארגן לקבוצות השפעה. אבל מרגע שאזרחים יוצרים קבוצות אינטרסים, נוצרות גם תופעות של ניצול חברתי ופגיעה בשוויון.  שוויון מוסרי הוא הרעיון שלכל בני האדם יש את אותו ערך והם זכאים לאותה הגנה על זכויותיהם. שוויון פוליטי הוא השאיפה למציאות שבה לכל האזרחים יהיו אותן זכויות, ושכולם יהנו מגישה לתהליך הפוליטי, כמו זכות הביטוי והזכות לבחור ולהיבחר. שוויון חברתי, לעומת זאת, עוסק באיכות של יחסים חברתיים ומוסדיים, כמו הגישה לאיזה שכונה שתרצה, הגישה לעבודה או לנישואים – שוויון שאצלנו לא תמיד ניתן למיעוטים. לבסוף, ישנו השוויון הכלכלי. אך למרות שרבים בוחרים להזניח את הזכויות הפוליטיות שלהם כדי להתמקד במרדף אחרי עושר ואושר, גם אלן קובעת שהפוליטיקה מנצחת את הכלכלה. למה? כי כפי שכותבים הכלכלנים ארון אסמוגלו וג'ימס רובינסון, בין השאר בספרם "מדוע מדינות נופלות", התהליך הפוליטי קובע "כיצד טכנולוגיות יתפתחו, כיצד שווקים יעבדו, וכיצד הרווחים מההסדרים הכלכליים יחולקו".

אם כבר מדברים על פוליטיקה, אלן מעלה שיקול שרק מעטים חושבים עליו: מאחר שההצבעה בבחירות לא שווה הרבה במדינות שבהן ישנם מיליוני מצביעים, חופש פוליטי אמיתי הוא לא הזכות להצביע, אלא היכולת להתארגן לקבוצות השפעה והיכולת להבעה עצמית באופן חופשי. אבל מרגע שאזרחים יוצרים קבוצות אינטרסים ומביעים את דרישותיהם, נוצרות גם תופעות של ניצול חברתי, הדרה של קבוצות שלא התארגנו, פגיעה בשוויון החברתי וכמובן – ניצול כלכלי. אצלנו אפשר לראות את זה בניצול לרעה של התארגנויות כמו ועד עובדי חברת החשמל או רשות שדות התעופה, או הלובי הפוליטי של הבנקים והטייקונים. אם כך, איך מאפשרים חופש פוליטי, חופש התארגנות וחופש גישה לתקשורת ומדיה מצד אחד, מבלי ליצור קבוצות אינטרסים שינצלו את שאר הציבור מהצד האחר? אלן מודה שזה קשה, ושהפתרון כולל הגבלה של השפעת הכסף על הפוליטיקה, יחד עם יצירת ארגונים והתאגדויות אשר ישמשו כמשקל נגד לבעלי ההון.

לעומתה, פרופ' פייר רוסנוולון, מרצה להיסטוריה פוליטית בקולג' דה פראנס הצרפתי, טוען שלא ניתן להציע פתרון לשאלת השוויון הכלכלי מבלי לשים על השולחן מסגרת תיאורטית עקבית אשר תצדיק את המאבק – וששני הפתרונות שנמצאים כיום על השולחן הם פגומים. הפתרון הראשון, ה"פופוליסטי", מזהה שוויון כלכלי עם הומוגניות חברתית ולאומנות, והוא אינו ישים כי הוא מדיר מיעוטים, זרים ומהגרים; הפתרון השני, הסוציאל־דמוקרטי, מקדש מעל הכל את השוויון בהזדמנויות וכולל חלוקה מחדש של הון ואמצעים כדי להשיג אותו. גם הפתרון הזה פגום לדעת רוסנוולון, כי במהותו הוא דורש מאזרחים להתנתק מהרקע החברתי שלהם – שייכות למשפחה, ירושה והיסטוריה אישית – וכך הוא יוצר חברה מדכאת שבה מהלך החיים של רבים ייקבע מראש. במקום אלה, רוסנוולון מציע חברה המבוססת על אחריות הדדיות וקהילתיות, עקרונות שלדעתו יכולים לחיות עם עצמאות וייחודיות אישיים. האמת? זו הצעה מפתה, ולא רחוקה מהקריאות להשקעה ב"הון חברתי", אך באותה נשימה היא נראית מעט אוטופית עבור מדינה כמו ישראל, על השבטים הרבים שנלחמים בה על כל שקל בתקציב וכל גרגיר של השפעה פוליטית.

למרות המתחים מול אידאלים אחרים, ומול המציאות הפוליטית, מדינות דמוקרטיות – וישראל בתוכן – יכולות לעשות הרבה כדי לשנות את פערי אי השוויון לכל סוגיהם. הן יכולה לעורר דיון ציבורי ופוליטי כדי להכריע, למשל בעת בחירות, היכן הן רוצות להיות. הן יכולות לנקוט בצעדים מעשיים, למשל מתוך רשימת ההצעות של פרופ' אטקינסון. ובעיקר, הן צריכות להפנים שהטענות לפיהן התמודדות עם אי השוויון פוגעת בצמיחה, או שאין מה לעשות נגד אי שוויון – הן שני שקרים שבעלי הון ואינטרסים מנסים להטמיע כדי לשמור על הפריווילגיות שלהם.