קדיש
יתגדל ויתקדש יקר האדם,
אשר הלך איתנו במישור
ועוולה לא נמצאה בשפתיו.
ישתבח הקיבוץ בבניו
ששיקעו מחילם ללא חסך,
משחר ילדותם ועד אביב ימיהם
וגמולם - טעם חייהם.
ואם תמו חיים של טעם,
חיי בן שגדל בשדותינו כצמח השדה, 
   
לא נפקד זכר פועלם.
כי דרך נעורים לא תאבד
ותוחלת זיכרון נפלא תעמוד לעד.
כי חוק הוא מאז ומעולם,
שזכר מעשיו של אדם,
יהיו צרורים בצרור החיים
וחתומים בשלשלת המשכם.
קיבוץ מעברות מעלה זכר יקיריו,
במעשה החיים והשלום.
יתגדל ויתקדש אמת האדם.

 

 

ריכטר מטיאס3.5.1923 - 5.8.16

ריכטר מטיאס

מטיאס ריכטר- סיפור חיים

  נולד- 3.5.1933  נפטר- 5.8.2016

מטיאס ריכטר נולד בגטו של וורשה, ובגיל 10 הפליג עם אמו ואחיו רפאל, למסע בן חודשיים על סיפון אנייה לארגנטינה. האב יצא כבר שנים קודם להכין את הבית החדש. גם על האנייה כמו בגטו  זכו לאותו היחס האנטישמי מצד נוסעים גויים ועובדי צוות, כפי שהכירו היטב מחייהם בוורשה.

מטיאס כבר הכיר את משמעות היותו יהודי, חווה את ההשפלות ברחוב ובבית הספר. ואילו עכשיו  החלה תקופה חדשה וגם היא רעה : שפה זרה, אקלים שונה, תרבות שונה, עוינות מצד אנשים זרים, קשיים כלכליים – המשמעות של היות מהגרים. אימו לא עמדה בסבל הרב, לקחה את שני הילדים ושבה לוורשה, מעשה ששוב הביא לפיצול המשפחה. כעבור חודשים הורה לה הרב בוורשה לצאת שוב ולאחד את המשפחה. אישה חייבת לעמוד לצד בעלה. שוב הגיעו לבואנוס איירס ושוב ניסו להתערות במקום הזר והקשה להם.

ישועה גדולה נמצאה לו בקן "השומר הצעיר". צריפון מט לנפול, ללא רצפה וללא ריהוט, כל ילד הביא כיסא מבית ההורים. שם פגש את אופליה ויותר לא נפרדו. הקן היה למרכז החיים. לא בית הספר לא המשפחה ולא הרחוב, אלא רק לבלות כמה שיותר זמן בקן, עם החברים היהודים, שהפכו את "האני" ל"אנחנו" –ה"אנחנו היהודי" נתן למטיאס, סוף סוף, תשובה שמחה לאנטישמיות שנחרתה בו חזק.

השנים חלפו, הילדים בגרו והקן כבר לא היה מקומם. "הגשמה שומרית", בעליה לארץ, הייתה מעבר להישג ידם בגלל המחסור בסרטיפיקטים – רישיונות עליה, מטעם המנדט הבריטי. כך בציפייה, הגיעו מטיאס ואופליה לחתונה, ללימודים, ולהקמת משפחתם החדשה שם בארגנטינה, ואף זכו לחיים יפים, ברמה כלכלית טובה, להנאה ולנוחיות.

בשנת 1946 נולד בנם הבכור במי, ו ב 1950 נולדה בת הזקונים מלכה.  תמונת המצב הטובה של המשפחה הלכה ונעכרה, כאשר שלטונו המעורער של חואן פירון באמצע שנות החמישים יצר אי שקט ברחובות העיר. האנטישמיות גברה, ה"דסקמיסדוס", "חסרי החולצות", בני המעמדות הנמוכים שגויסו על ידי אווה פירון לתמוך בבעלה שהודח, השליטו בעיר תרבות בריונית, שרפו ספרים,  ו"יהודי" היה שוב לשם גנאי. משפחת ריכטר החלה לגשש לקראת דרך חדשה.

באותן שנים היו אליהו ורחל דניאל בשליחות של מפ"ם בבואנוס איירס, וכבר היו מחותנים של רפאל ריכטר, אחיו של מטיאס, שכן הצליח להגיע ארצה.  בעידודה של משפחת דניאל הם התקרבו לתנועה, השתתפו בהוצאת עיתון ובהקמת בית ספר ברוח מפ"ם, ונעשו מעורבים שוב ברוח הישראלית. את ההחלטה הסופית לעלות קיבלו אחרי שהמקל של המטאטא נעלם מן הבית: התברר שבמי נהג להסתיר אותו בתוך בגדיו כאשר יצא לבית הספר, להתגונן מפני הבריונים האנטישמיים. ההורים נדרשו אז לקיים משמרות על ילדיהם היהודים בכיתות. כך חזרו לרעיון ההגשמה בקיבוץ. כמתבקש מן הקרבה למשפחת דניאל הגיעו ב- 1962 למעברות.

בשונה מרוב המצטרפים לקיבוץ הגיעו מטיאס ואופליה בגיל מבוגר יותר, בני 40. שוב עומס הקשיים של המהגרים, שוב שפה, תרבות, ואורח חיים זרים. לפחות אנטישמיות לא פגשו כאן. אבל הקליטה הייתה קשה. מן המשפחה הפרטית, העירונית, הכניסו כבר בלילה הראשון את במי ואת מלכה לישון בבית הילדים, כשכל הורה מלווה ילד אחד. וזו הייתה קפיצה למים עמוקים, קרים, ומפחידים.

את התקופה הראשונה בקיבוץ עשו מטיאס ואופליה באולפן לעברית. אחרי האולפן השתלב מטיאס  ב"אסיא מעברות", ואחר כך ב"חלבית", ובתעשייה שהתגלגלה משם. מעבר לעבודה נודע לתהילה בתפקיד החשוב שמילא שנים רבות : אחראי על הקרנת הסרטים בחדר האוכל. כל יום שלישי בערב, נהנו החברים מן הסרטים היותר משובחים, היותר חדישים, שאך זה הגיעו לארץ. בדרכו הנעימה, המתובלת תמיד בהומור שנון, פילס דרכו גם בעולמם של חברי הקיבוץ, וגם בעולמם של מפיצי הסרטים בארץ. ולא רק אלה. הוא היה מבין גדול בקולנוע. עוד בארגנטינה התמיד להשתתף במועדון הסרט הטוב, והמשיך לדעת ולהבין את ההתרחשויות בקולנוע בעולם ובאיכותם של הסרטים השונים.  כך הפך קיבוץ מעברות לשם דבר ולמושא לקנאת קיבוצים אחרים, שכל סרט הגיע אליהם באיחור של חודשים.

עוד נודע במילוי תפקיד האחראי על המשקפיים לחברים, שוב בנועם ובהומור. והיה גם בוועדת הבריאות ובצוות הווידאו.

לאחר שנפל ושבר את ירכו הצטרף לאופליה ב"שיזף", כשגם שם שומרים על השניים ועל הסובבים אותם – האור הקורן ממנה, וההומור הטוב שלו.

לאחר מותה של אופליה דעך העניין שלו בעולם, אפילו ההומור נעלם. כמו במקרים כל כך רבים, כאשר הולך לעולמו בן זוג של עשרות שנים, נותר זולתו חסר כוחות חיים. קשה לומר מה חשב ומה הרגיש מטיאס, כאשר נעלמה אופליה. אבל אפשר לנחש שבאר המים החיים ממנה שתו יחד את פעימות חייהם הלכה והתייבשה, עד שדעך גם הוא.

 

נקרא בהלוויה של מטיאס ריכטר ז"ל  7.8.2016

חודש אחרי.....

(מילים ליד קברו של אבי, מטיאס ריכטר ב- 7.9.2016, חודש לאחר מותו).

ככל שעוברים הימים אני מרגיש בחסרונך, כמה אתה חסר לנו. הנוכחות שלך, גם בחודשים האחרונים הייתה כל כך משמעותית, כל כך ממלאת שקשה להתרגל למציאות בה אתה לא נוכח בה יותר.

למרות שידענו, למרות שכל הסימנים הובילו אותנו לידיעה שזה יכול לקרות כל רגע, במיוחד לאחר לכתה של אימא, אנחנו חווים את מותך כאילו שלפתע פתאום, קמת ונעלמת מחיינו, ללא הודעה מוקדמת, ללא הכנה. כאילו השארת פתק "תכף אשוב", נסעת למקום רחוק מבלי לספר לנו או להכין אותנו למצב הזה, שלרגעים אני מרגיש כמצב מוזר, לא מוכר.

אך השיח אתך לא ממש נפסק ונוכחותך לא ממש נעלמה. אני ממשיך לספר לך, אני ממשיך לשמוע את קולך, את הערותיך, את הביקורת, ההומור, הכעסים. אני ממשיך לשמוע את דאגתך לילדים, את שאלותיך על היכן ומה נאכל, על הנעשה מסביב, הבדיחה שתמיד מוכנה להישלף ומתאימה לסיטואציה נדונה.

עברנו חודש, כאילו כל אחד חזר לעיסוקיו ומעשיו, ובכל זאת המצב כל כך שונה, כל כך אחר.

האולימפיאדה שנפתחה ביום מותך, כבר הסתיימה, הנינים חזרו לבתי הספר ולגנים, הימים מתקצרים ולמרות החום, ריח הסתיו באוויר מבשר על שינוי. בארץ לא ממש מלבב ולידיעתך, גם הפועל לא משהו.....

במשך החודש האחרון הסתכלתי על הרבה תמונות מחייך. מילדותך בפולין דרך בחרותך בארגנטינה וחיינו בארץ. מאות תמונות בהרכבים שונים וברקעים מגוונים. אני מתחיל לשים לב לפרטים שמושכים את עיני ובונים לי את סיפור חייך. המבטים  בתמונות, החיוך והעצב, החיבוק, התסרוקת, הלבוש, ליד מי אתה מצטלם, לאן הסתכלת באותו רגע.

דרכם אני מנסה לפענח את חייך, את תחושותיך, את רגעי האושר והעצב שבך.

והנה, אתה ואימא, האחד ליד השנייה. גם בחלוף כמעט 70 שנה לא דמיינתי תמונה זו, כה שקטה ורגועה וכה סוערת ומרגשת בו זמנית.

אני מצליח לגבור על סוגיות של אמונה או אי אמונה ולדמיין לי מפגש ביניכם, אי שם במקום אחר, במקום לא ידוע. אני מאמין שאושר גדול מציף אתכם במפגש, למרות הקושי לבטא אותו. אני מדמיין את אימא מקבלת את פניך וצמאה לדעת איך היה שם, למטה, בלעדיה, לאחר שהלכה. אני מדמיין אותך מוצא את האמירה המדויקת, מלאת הומור, מלאת אהבה אשר יכולה באופן כה מיוחד שלך, לבטא את השמחה של המפגש.

אני מנסה לדמיין את היום יום שלכם, את שגרת העשייה, השיחות והשתיקות, הכעסים וההערות, אך גם את אהבה שממשיכה להתקיים לאורך השנים והתקופות.

הייתי רוצה ששם, יהיה לכם איזה חלון קטן דרכו תוכלו לעקוב אחרינו ולדעת מה קורה אתנו, איך אנחנו מסתדרים, איך אנחנו ממשיכים.

לא ממש בא לי להגיד לכם שלום, להיפרד ולהתרחק. אתם שם ואנחנו כאן, ממשיכים בחיינו ובמעשינו. אנחנו נמשיך לספר לכם, לשתף אתכם, להראות לכם ונמשיך לשמוע את קולכם, לצפות בכם. נמשיך לשמור עליכם, כפי שאתם תמשיכו לשמור עלינו.

                         במי ריכטר